לא בבית ספרנו (ולא בגני)

אתחיל את התייחסותי למאמר של ניר גל ונור (2001), בסיפור ממשפחתי. אחותי הקטנה בת החמש עשרה, שאלה אותי יום אחד באמיתיות רבה, מה עשיתי כשהייתי בגילה כי לא היה אז פייסבוק? "פייסבוק?!" עניתי "לא היה לנו חיבור לאינטנרט, אני גלשתי דרך קו הטלפון פעם ראשונה בכיתה י"ב, אולי  במקריות או אפילו בטעות והרגשתי הרגשה מופלאה למצוא את סמל הצופים בתמונה בשביל עבודת גמר שעשיתי בתחום". מיותר לציין אך מבטה של אחותי הסגיר הכל, היא לא האמינה שכך היה לפני קצת יותר מעשור.
והנה המאמר שנתבקשתי לקרוא נכתב בתחילת העשור הנוכחי, סביר שאם היו עורכים את המחקר היום הדברים היו משתנים ללא היכר.
במאמר זה נתקלתי לראשונה בשנת הלימודים בתואר הראשון. חיפשתי פינה בגן לחקור (במסגרת הדרכה פדגוגית).
בגן בו התנסתי היה מחשב שיועד לפעילות עם משחקים מותאמים לגיל הרך, אך למיטב זכרוני לא היה חיבור לאינטרנט.
אני זוכרת שהיה לי מוזר, מדוע להכניס מחשב אל גן הילדים? עד היום אני שואלת את השאלה הזו.
כגננת בגיל הרך בגילאים הצעירים (שנה וחצי - שלוש) אני רואה חשיבות עליונה בפעילות הסנסו- מוטורית ומאמינה שכך לומד הילד את העולם. בקריאת המאמר חיפשתי סיבה באמת טובה שאולי גם תשכנע אותי ואולי אשקול להכניס מחשב לגן, אך לא השתכנעתי. אינני נגד שילוב או הסתרה חלילה של האינטרנט אך אינני מוצאת מקום בגן לפעילות עם מחשב.
הילד בגיל הרך מתמודד עם כל כך הרבה למידות משמעותיות חדשות על עצמו ועל הסביבה שלו - האנרגיות ומשאבי הילד צריכים להיות מרוכזים למשימה חשובה זו.
בשיטוט באינטנרנט לאחר קריאת המאמר מצאתי את האתר http://artnsmart.com/83994/משחקים-לגיל-הרך, אתר חביב שעושה רושם חושב על הילדים וברצונו לפתח אותם דרך מדיה זו כמה שניתן. בפוסט להורים אודות משחקי המחשב אומר הכותב: " מאז התפתחות הרדיו, הטלוויזיה והמחשבים, הורים ומחנכים מוטרדים מכך, שהילדים אינם משתמשים בחוש המגעמת, הריח, תחושת משקל, מרקם, וכל ההיבטים התקשורתיים הישירים. לא ניתן לבטל חשש זה, והוא חלק בלתי נפרד, מעולמם של ילדים ומבוגרים בעולם המודרני" האומנם? האם ילדים לא משתמשים בחושים שלהם, אז כיצד הם שורדים בעולם הזה??? - סליחה על הנימה הצינית.
במאמרם של ניר-גל ונור (2001) בעמוד 33 נאמר כי של ילדי הגיל הרך באינטרנט אינו מותאם לשלב בו הם נמצאים בה החשיבה הקונקרטית תופסת מקום בניגוד לחשיבה המופשטת. הלמידה של הילד מתרחשת בינם לבין הסביבה המחושית. האינטרנט מזמן פעילות בלתי מוחשית לעומד מה שהטבע מזמן לו.

תפקידנו כמחנכים הוא לפתח את הילד בכמה מישוריים התפתחותיים עיקריים: רגשי, חברתי, קוגנטיבי ומוטורי האינטרנט עשוי לענות בעיקר על תחום הקוגניציה, ומה עם שאר התחומים???

ההתנסות בגן בין הילד לבין חפץ בתלת מימד, בין הילד ולבין אדם או ילד אחר הם אלו ויאפשרו לו בעתיד שיהיה בשל ומוכן) להתמודד ביתר קלות עם האינטרנט כמקור למידע, כמקור לפעילות של פנאי ומקור חברתי.
לפני אסיים חשוב לי לציין, שמחתי לראות כי מסקנות המחקר הראו כי ישנה חשיבות עליונה בתיווך המבוגר בפעילות הילד באינטרנט. - אם כבר פעילות עם אינטרנט לפחות שתהיה איטראקציה משמעותית בין הילד למבוגר.


לסיום התבוננו בסרטון - האם לזה אנחנו שואפים? נאם לכאן אנחנו רוצים להגיע כמחנכים???


אשמח לקבל את תגובותכן
הדר

ימים ללא מרגוע

בשיעור מיומנויות ניהול האחרון, אמרתי כי המקום המעורער והמהרהר בו אני נמצאת היום בשל צעירותי במקצוע, מקשה עלי לא פעם אך הוא גם זה שמניע, בונה ומתפתח אותי.
בסתירה מסויימת למה שכתבתי בבלוג הקודם, יש ימים שגם הילדים, החיבור והעבודה עימם לא נותנים לי כח. מצב של ייאוש או אין מוצא. לשמחתי כי רבה אני יכולה להעיד על עצמי כעל אדם אופטימי שרוב הזמן רואה את הטוב בכל דבר ולכן גם כשיש ימים קשים או כפי שאני קוראת להם ימים מאתגרים - תמיד ישנה דרך והכי חשוב יש למידה.
אחת הסיבות שהתעניינתי בלימודים בלויסקי היה העיסוק בתחום הניהול, שבתואר הראשון נלמד רק בקורס אחד, ובהתנסות שזעירה שלי במקצוע, גיליתי שזה התחום שאני הכי חלשה בו או במילים אופטימיות - התחום המאתגר שלי.
בכל ההתעסקויות בהגדרת הניהול בקורסים השונים, אני מנסה מידי פעם להכניס את עצמי להגדרה הקרובה או הנכונה ביותר עבורי - איזה מנהיגה אני? איזו מנהלת? - אין לי תשובה עדיין, וטוב לי עם זה.
הערעור גורם להרהור. ההרהור יביא אותי אט אט עם הזמן לתובנה הנכונה.

כמחנכת אני מאחלת לעצמי (ולכל המחנכים) להמשיך להיות מעורערת בגבול הנכון והמתאים - כל עוד התסכול יצמיח ולא יצניח אותי. -"לפסוע באותה הדרך, בתוך פריחת הכרכומים ולהיות כל כך אחרת..." (יהורם טהרלב - כהשמש תעבור עלי)

אני מאחלת גם שכשם שהמחנכים לא יפסיקו להתפתח החינוך יתפתח אולי גם בתקווה יעלה את המעמד הגבוה והראוי לחינוך.

גם הפעם אצרף שיר מתאים, כשהשמש תעבור אלי - מילים: יהורם טהר-לב לחן: חנן יובל ביצוע: ירדנה ארזי

ילדים זה שמחה

אז היום אתמקד בשמחה ובכח שנותנים לי הילדים. אני יודעת שזו אחת הקלישאות הנפוצות ביותר, אך כמו המון קלישאות היא כל כך נכונה.
עברו חודשיים מאז שהתחילה שנת הלימודים בגן, העומס, חוסר הוודאות והלחץ של ההורים כמעט נמוגים לגמרי.
אני חושבת על תחילת השנה ונזכרת בבכי, בפרידות המאתגרות מההורים, בארוחת הבוקר הלחוצות, המפגשים הקצרים מאוד. והיום הילדים ממשיכים לגדול ולהתפתח, באים בשמחה, בכיף ובצפייה לגן וההורים לומדים לתת את האימון.
למדנו להכיר את הילדים יותר והם מאוד מהר למדו להכיר אותנו, את הגן ואת הגבולות בו.
הצוות עבר ועובר לצערי קצת שינויים מה שמקשה על העבודה בגן, כל פעם ללמד מחדש את העבודה בגן, הנהלים ודרכי החינוך המקובלות. ראיונות אין ספור, התנסויות בגן ולבסוף מי שבאמת קובעים - הילדים. הם אילו שנותנים לי את האישור הסופי, מי התחבר אליהם ומי לא. או יותר נכון למי הם מתחברים. הילדים כל כך אמיתיים, אין להם את הזיופים שישנם בעולם המבוגרים.
בתוך כל השינויים, שיש ימים קצת יותר קשים או מאתגרים יותר, הילדים נותנים לי את הכח והשמחה לקום כל בוקר לגן, לעבור כל מכשול ולהמשיך לסקרן, לעניין ולחנך אותם.
בכל פעם אני מגלה את הפלא הזה בילדים אני נזכרת איך ובעיקר למה הגעתי לחינוך הגיל הרך. אבא שלי קורא לי ציונית כי הוא טוען שחינוך זה ציונות, אני לא יודעת איך לקרוא לזה, אך אני מרגישה זכות גדולה ומודה להם על השמחה שהם נותנים לי.