בשיעור מיומנויות ניהול האחרון, אמרתי כי המקום המעורער והמהרהר בו אני נמצאת היום בשל צעירותי במקצוע, מקשה עלי לא פעם אך הוא גם זה שמניע, בונה ומתפתח אותי.
בסתירה מסויימת למה שכתבתי בבלוג הקודם, יש ימים שגם הילדים, החיבור והעבודה עימם לא נותנים לי כח. מצב של ייאוש או אין מוצא. לשמחתי כי רבה אני יכולה להעיד על עצמי כעל אדם אופטימי שרוב הזמן רואה את הטוב בכל דבר ולכן גם כשיש ימים קשים או כפי שאני קוראת להם ימים מאתגרים - תמיד ישנה דרך והכי חשוב יש למידה.
אחת הסיבות שהתעניינתי בלימודים בלויסקי היה העיסוק בתחום הניהול, שבתואר הראשון נלמד רק בקורס אחד, ובהתנסות שזעירה שלי במקצוע, גיליתי שזה התחום שאני הכי חלשה בו או במילים אופטימיות - התחום המאתגר שלי.
בכל ההתעסקויות בהגדרת הניהול בקורסים השונים, אני מנסה מידי פעם להכניס את עצמי להגדרה הקרובה או הנכונה ביותר עבורי - איזה מנהיגה אני? איזו מנהלת? - אין לי תשובה עדיין, וטוב לי עם זה.
הערעור גורם להרהור. ההרהור יביא אותי אט אט עם הזמן לתובנה הנכונה.
כמחנכת אני מאחלת לעצמי (ולכל המחנכים) להמשיך להיות מעורערת בגבול הנכון והמתאים - כל עוד התסכול יצמיח ולא יצניח אותי. -"לפסוע באותה הדרך, בתוך פריחת הכרכומים ולהיות כל כך אחרת..." (יהורם טהרלב - כהשמש תעבור עלי)
אני מאחלת גם שכשם שהמחנכים לא יפסיקו להתפתח החינוך יתפתח אולי גם בתקווה יעלה את המעמד הגבוה והראוי לחינוך.
גם הפעם אצרף שיר מתאים, כשהשמש תעבור אלי - מילים: יהורם טהר-לב לחן: חנן יובל ביצוע: ירדנה ארזי
בסתירה מסויימת למה שכתבתי בבלוג הקודם, יש ימים שגם הילדים, החיבור והעבודה עימם לא נותנים לי כח. מצב של ייאוש או אין מוצא. לשמחתי כי רבה אני יכולה להעיד על עצמי כעל אדם אופטימי שרוב הזמן רואה את הטוב בכל דבר ולכן גם כשיש ימים קשים או כפי שאני קוראת להם ימים מאתגרים - תמיד ישנה דרך והכי חשוב יש למידה.
אחת הסיבות שהתעניינתי בלימודים בלויסקי היה העיסוק בתחום הניהול, שבתואר הראשון נלמד רק בקורס אחד, ובהתנסות שזעירה שלי במקצוע, גיליתי שזה התחום שאני הכי חלשה בו או במילים אופטימיות - התחום המאתגר שלי.
בכל ההתעסקויות בהגדרת הניהול בקורסים השונים, אני מנסה מידי פעם להכניס את עצמי להגדרה הקרובה או הנכונה ביותר עבורי - איזה מנהיגה אני? איזו מנהלת? - אין לי תשובה עדיין, וטוב לי עם זה.
הערעור גורם להרהור. ההרהור יביא אותי אט אט עם הזמן לתובנה הנכונה.
כמחנכת אני מאחלת לעצמי (ולכל המחנכים) להמשיך להיות מעורערת בגבול הנכון והמתאים - כל עוד התסכול יצמיח ולא יצניח אותי. -"לפסוע באותה הדרך, בתוך פריחת הכרכומים ולהיות כל כך אחרת..." (יהורם טהרלב - כהשמש תעבור עלי)
אני מאחלת גם שכשם שהמחנכים לא יפסיקו להתפתח החינוך יתפתח אולי גם בתקווה יעלה את המעמד הגבוה והראוי לחינוך.
גם הפעם אצרף שיר מתאים, כשהשמש תעבור אלי - מילים: יהורם טהר-לב לחן: חנן יובל ביצוע: ירדנה ארזי
יקירה אני מתקשה להגיב לך כי הפוסטים שלך נכתבים לתוך רצף השיחות שאנו מנהלות בדרכנו ללימודים ובחזרה ואיך שהוא הכתיבה המוגבלת בבלוג נראית חסרת משמעות ביחס לשיח הפתוח, חיי ונושם שאנו מנהלות. ובכל זאת , כל עוד את נמצאת בתהליכי חשיבה , שאילת שאלות, תהייה, ניסוי ובדיקה אז את בדרך הנכונה. כי זו דרכו של החינוך להיות כל הזמן עם יד על הדופק, עירני וגמיש לשינויים, לגישות , לסביבה ועוד...
השבמחקהיי הדר,
השבמחקמנסיוני כי רב :) אני יכולה לומר לך שניהול הוא הפן הפחות נעים במקצוע, אבל הוא בהחלט נרכש ובד"כ מתפתח או אולי משתבח.
עבודת הסמינריון שלי תתמקד, כנראה, בסגנונות ניהול של גננות חדשות לעומת של גננות וותיקות.
ואשמח לראיין אותך לכשזה יהיה אקטואלי.
חיבוק גדול,
אילנית.
הדר
השבמחקאת מתארת מחשבות שלא יעלמו בעבודתך כמחנכת בגיל הרך.התהיות, הבדיקה העצמית,הלמידה מהנסיון.ימים מוצלחים ופחות מוצלחים כפי שאת מתארת ילוו אותך ומלווים גם אותי לאחר 23 שנים בעבודה עם ילדים.
אני יכולה לשתף אותך שהילדים שאנו מחנכות היום הם לא אותם ילדים שאנו חינכנו לפני מספר שנים,והסיבות
לכך רבות.
בחרת להעצים את עצמך על ידי לימודי ניהול, יתכן שתקבלי כלים שישמשו אותך בעבודתך ויועילו בדרכך ה"ניהולית" בגן. בהצלחה יעל