אז היום אתמקד בשמחה ובכח שנותנים לי הילדים. אני יודעת שזו אחת הקלישאות הנפוצות ביותר, אך כמו המון קלישאות היא כל כך נכונה.
עברו חודשיים מאז שהתחילה שנת הלימודים בגן, העומס, חוסר הוודאות והלחץ של ההורים כמעט נמוגים לגמרי.
אני חושבת על תחילת השנה ונזכרת בבכי, בפרידות המאתגרות מההורים, בארוחת הבוקר הלחוצות, המפגשים הקצרים מאוד. והיום הילדים ממשיכים לגדול ולהתפתח, באים בשמחה, בכיף ובצפייה לגן וההורים לומדים לתת את האימון.
למדנו להכיר את הילדים יותר והם מאוד מהר למדו להכיר אותנו, את הגן ואת הגבולות בו.
הצוות עבר ועובר לצערי קצת שינויים מה שמקשה על העבודה בגן, כל פעם ללמד מחדש את העבודה בגן, הנהלים ודרכי החינוך המקובלות. ראיונות אין ספור, התנסויות בגן ולבסוף מי שבאמת קובעים - הילדים. הם אילו שנותנים לי את האישור הסופי, מי התחבר אליהם ומי לא. או יותר נכון למי הם מתחברים. הילדים כל כך אמיתיים, אין להם את הזיופים שישנם בעולם המבוגרים.
בתוך כל השינויים, שיש ימים קצת יותר קשים או מאתגרים יותר, הילדים נותנים לי את הכח והשמחה לקום כל בוקר לגן, לעבור כל מכשול ולהמשיך לסקרן, לעניין ולחנך אותם.
בכל פעם אני מגלה את הפלא הזה בילדים אני נזכרת איך ובעיקר למה הגעתי לחינוך הגיל הרך. אבא שלי קורא לי ציונית כי הוא טוען שחינוך זה ציונות, אני לא יודעת איך לקרוא לזה, אך אני מרגישה זכות גדולה ומודה להם על השמחה שהם נותנים לי.
עברו חודשיים מאז שהתחילה שנת הלימודים בגן, העומס, חוסר הוודאות והלחץ של ההורים כמעט נמוגים לגמרי.
אני חושבת על תחילת השנה ונזכרת בבכי, בפרידות המאתגרות מההורים, בארוחת הבוקר הלחוצות, המפגשים הקצרים מאוד. והיום הילדים ממשיכים לגדול ולהתפתח, באים בשמחה, בכיף ובצפייה לגן וההורים לומדים לתת את האימון.
למדנו להכיר את הילדים יותר והם מאוד מהר למדו להכיר אותנו, את הגן ואת הגבולות בו.
הצוות עבר ועובר לצערי קצת שינויים מה שמקשה על העבודה בגן, כל פעם ללמד מחדש את העבודה בגן, הנהלים ודרכי החינוך המקובלות. ראיונות אין ספור, התנסויות בגן ולבסוף מי שבאמת קובעים - הילדים. הם אילו שנותנים לי את האישור הסופי, מי התחבר אליהם ומי לא. או יותר נכון למי הם מתחברים. הילדים כל כך אמיתיים, אין להם את הזיופים שישנם בעולם המבוגרים.
בתוך כל השינויים, שיש ימים קצת יותר קשים או מאתגרים יותר, הילדים נותנים לי את הכח והשמחה לקום כל בוקר לגן, לעבור כל מכשול ולהמשיך לסקרן, לעניין ולחנך אותם.
בכל פעם אני מגלה את הפלא הזה בילדים אני נזכרת איך ובעיקר למה הגעתי לחינוך הגיל הרך. אבא שלי קורא לי ציונית כי הוא טוען שחינוך זה ציונות, אני לא יודעת איך לקרוא לזה, אך אני מרגישה זכות גדולה ומודה להם על השמחה שהם נותנים לי.
הדר יקרה,
השבמחקלמרות היכרותי הקצרה איתך, הספקתי לגלות עד כמה את מיוחדת. יש לך את היכולת המופלאה להקשיב לילדים, לדבר איתם בגובה העיניים, ללמוד מהם והכי חשוב לאהוב אותם וזה מה שעושה אותך לגננת טובה בעיני.
כמו בשיר שצירפת "ילדים זה שמחה" :) אני בטוחה שאצלך בגן הילדים שמחים ומאושרים.
אילנית.
הדר יקרה.לפעמים אני מתביישת להגיד שהגעתי לעבודה בגן הילדים (מתחום אחר לגמרי-כח אדם בתעשייה האוירית)בגלל ציונות,שבימינו נשמעת כמו מילה גסה.אז אני שמחה שיש עדיין חברה צעירים שעניין זה מעסיק וממריץ אותם.ואני שמחה עוד יותר לדעת,שיש גננות כמוני שאומנם לא צוחקות בדרך לבנק,אך צוחקות משמחה בדרך לגן וממנו. מזל אביטן
השבמחקהדרי,
השבמחקאוי איך שמחתי לקרוא את הפוסט הנ"ל.
בשבוע שעבר אהד ביקר אצלי בגן ואיך שנכנסנו כל הילדים התחילו לצעוק ורקוד נטע נטע. הלב שלי התמלא באושר עילאי. הסתובבתי לאהד חייכתי ואמרתי אתה רואה זו הסיבה שאני גננת. אצלך בעבודה אין כאלה מקסימים נכון.
וברור שאין.
ההרגשה שאת מתארת כל כך ממלאה את הנפש ואת הרוח שלא משנה איך מגיעים לגן באותו היום הכל נשכח ונשאר בחוץ וזה כיף אדיר שאת יכולה לעשות מה שאת אוהבת ושזה נותן לך כזה אושר וסיפוק.
נראה לי שיש אנשים שמחפשים אחרי זה כל החיים ולא מוצאים ואת מצאת ונראה שלא טעית.
אני מקווה שבכל בוקר שתיכנסי לגן הלב שלך יתמלא בחיוך.
נטע-לי